על הנורמליות

רק בשנת 1974 נמחקה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. על גילגולי תפיסתה של הנטיה ההומוסקסואלית בעולם הפסיכיאטריה בעשורים האחרונים

ורד (זאמי), GoGay | פורסם 16:38, 27/05/2002

בשנת 1973 הצביע חבר הנאמנים של האגודה האמריקאית לפסיכיאטרייה (ה-APA) לטובת מחיקתה של ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות אותן מפרט המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי של הפרעות נפשיות, ה-DSM-II. שנים מרתקות וכואבות של מחקר ומאבק בשטחי הפסיכיאטרייה, הביולוגיה, האנתרופולוגיה והפוליטיקה קדמו לקבלת החלטה זו, מאבקים אשר כמובן, מבחינות רבות, לא נסתיימו עד היום. עם זאת, ההחלטה מייצגת שינוי תפיסתי שקשה להפריז בערכו באשר להומוסקסואליות, ומהווה אבן דרך משמעותית במאבק נגד הומופוביה ובעד שוויון זכויות.

"בארביות בגיל 5..."

באמצע המאה ה-20, הזרם הפסיכיאטרי המרכזי ראה בהומוסקסואליות פתולוגיה אינהרנטית (כלומר, כשלעצמה - מצב של חולי נפשי), ללא קשר לבריאות, לאושר או לרמת התפקוד החברתי של אינדיבידואלים הומואים או לסביות. תפיסה זו נשענה על שתי אקסיומות משולבות:
1. סטייה ממה שנתפס כטבעי באופן ביולוגי מהווה נכות.
2. הומוסקסואליות קשורה באורח בלתי נמנע במגוון של הפרעות ומחלות נפש.
פרויד (1905) שייך התפתחות הומוסקסואלית לתסכול אדיפלי: תולדה של מצב בו חווה הילד משיכה עזה לאמו, כאשר בצד ניצבת דמות-אב מרוחקת. "יותר מדי אמא, פחות מדי אבא". לפי פרויד, מצב זה משותף לכל הילדים, אולם הילד העתיד לגדול להומוסקסואל, מזדהה הזדהות-יתרה עם אובייקט התשוקה האסורה: אמו, ומקבל עליו את התפקיד הנשי במערכות יחסים עתידיות עם גברים.
מידת האמיתות של הסיפור/תיאוריה הזה, כמו גם העובדה שנטיות מיניות מולדות אינן מובאות בו בחשבון אינן רלוונטיות בהתחשב בתקופה. הנקודה המעניינת עם זאת היא, שמתחת לתיאוריה, נחה בשלווה הנחת יסוד בלתי מעורערת לפיה נטייה מינית קשורה בהכרח בזהות מיגדרית. קרי, ההומוסקסואל לא זו בלבד שנכשל במאמץ לפתור באופן נכון את קונפליקט הילדות הבלתי-נמנע, אלא שכישלון זה גם מניע אותו לכדי הזדהות עזה (מודעת או שלא) עם המין הנקבי.
בשנות ה-60' וה-70', כאשר המאבק לביטול התיוג של הומוסקסואליות כהפרעה נפשית עמד בשיאו, נקט הזרם העיקרי של תומכי ההגדרה בקו פרוידיאני צר זה בהגדירו את ההומוסקסואליות ככשל בהיפרדות הילד מן האם.
(Socarides (1962 הצהיר כי "בחירת מושא הטרוסקסואלית נקבעת ומגובית ע"י 2.5 בליון שנות אבולוציה אנושית", וזיהה העדפות מיניות חד-מיניות עם סכיזופרניה, פרנויה, מאניה דפרסיה ואישיות גבולית. (Rado (1962, קבע כי, בעקבות אנטומיית הרבייה, זיווג וקשר של זכר-נקבה מהווה את ההסתגלות המינית היחידה.
(Bieder (1962 הכריז כי "כל התיאוריות הפסיכואנליטיות מניחות שהומוסקסואליות היא פסיכו-פתולוגית", והתייחס ל"כאב הפנימי של ההומוסקסואליות" (1973). וכמו אצל פרויד, הקשר בין העדפה מינית לבין זהות מיגדרית נתפס כמובן מאליו. כפי שאומרת הציטטה המשעשעת הידועה: "ברביות בגיל 5. שוכב עם גברים בגיל 25"
(Green).
במקביל העלה פרויד בכתביו את האפשרות לפיה הומוסקסואליות עשויה לצמוח גם מנסיבות הפוכות: "יותר מדי אבא, פחות מדי אימא", כאשר דחייה מצד האם מחד, והיקשרות עזה לאב מאידך, מובילות לכאורה את הילד לחפש תחליפי דמות-אב כפרטנרים מיניים. הוא עצמו האמין בדו-מיניות בסיסית והדגיש כי חשיבות הפסיכואנליזה היא בכך שבאמצעותה - "המיניות מופקעת מזיקותיה האמיצות אל אברי-המין ומוצגת כתפקוד גופני כולל יותר, השואף לעונג, ושכניסתו בשירותה של הרבייה אינה אלא שניונית (...). ההומוסקסואליות (...) יסודה בדו-מיניות המערוכתית (...). באמצעות הפסיכואנליזה אפשר להוכיח בכל אדם קיומו של שיעור כלשהו של בחירת מושא הומוסקסואלית (...)" (1925).
ובכל זאת, כל עוד נתפסה ההומוסקסואליות כהסתגלות לקויה לקונפליקט האדיפלי דאליבא פרויד, היא סמלה סימפטומים של כאב.

רוחות של שינוי

הטרוסקסואליות כהכרח ביולוגי הוטלה בספק ע"י (1951) Ford&Beach, שמחקריהם על יונקים לא אנושיים ועל מסורות מיגדריות מגוונות בקרב חברות חוץ-אירופאיות סיפקו דוגמאות-נגד בין-תרבותיות ובין-מיניות (species). המחקר האנתרופולוגי חשף שרשרת ארוכה של התנהגויות מיניות ושל תפקידיי ג'נדר בקרב תרבויות בלתי-אירופאיות, אשר יחסן לתופעות הללו היה יחס של קבלה ואף של הערכה. הדבר ערער את הנחת-היסוד הרפואית אודות אסנציאליזם מיגדרי: בדיוק שני מינים טבעיים הנקבעים ע"י מערכות הרבייה שלהם. בד בבד, גוף גדל והולך של ספרות סוציו-תרבותית הציג שאלות בדבר תפקידה של הבניה חברתית בעיצוב זהות הפרט, במקום להניח "הכרח ביולוגי" כבעבר.
נקודה משמעותית אחרת במאבק על הגדרתה (או ביטול-הגדרתה) של נטייה מינית כהפרעה קלינית הייתה ההבחנה בין מצוקה או ליקויי-תפקוד אותם חווה היחיד ההומוסקסואל ובין מצוקה או ליקויי תפקוד אשר נובעים כביכול מן ההומוסקסואליות עצמה. (Marmor (1973 ציין הומואים ולסביות אשר היו "מאושרים בחייהם וערכו הסתגלות קונסטרוקטיבית וריאליסטית לעובדת היותם קבוצת מיעוט בחברה שלנו".
Marmor ואחרים עמדו בנוסף על העובדה שעד כה, התבסס המחקר הפסיכיאטרי של ההומוסקסואליות על קבוצות מובחנות מאוד של הומואים ולסביות: אלו שבאו לבקש עזרה פסיכיאטרית, אסירים בבתי-כלא או חוסים במוסדות רפואיים. קבוצות "קליניות" אלו, אליהן הייתה לחוקרים נגישות גבוהה, לא ייצגו בהכרח את הפרטים והזוגות ההומוסקסואלים המנהלים את חייהם תוך תפקוד מלא ורמת-הסתגלות גבוהה לחברה. כמו כן, הגחתה של תנועה פוליטית חזקה לשחרור הגייז בשנות ה-70' המוקדמות, לא תאמה את התמונה הפסיכיאטרית של הומואים ולסביות אחוזי-מצוקה, נכים ומחוסרי-יכולת.
כתוצאה, מרכז הכובד של הוויכוח על סיווגה הפסיכיאטרי של ההומוסקסואליות נטה מהדיון בסיבה לתופעה, לדיון בתוצאותיה. Szasz ערך את האבחנה הבאה: "הסוגיה המכריעה בשאלה האם ההומוסקסואליות צריכה להיתפס כמחלה נפשית או לא, היא לא ההיסטוריה הרפואית של המצב, אלא תוצאותיו וההגדרה של הפרעה נפשית". תחושת מצוקה וליקויים תפקודיים הפכו מרכזיים להגדרה של הפרעה נפשית ב-DSM-IV, וקריטריון קליני משמעותי התווסף לרשימת המאבחנים.

אותה הגברת בשינוי אדרת

עם מחיקתה של ההומוסקסואליות מרשימת מחלות הנפש ב-DSM-III, הופיעה בו בשנת 1973 קטגוריה מעניינת חדשה: "לקות של הפרעה מינית" (Sexual Disturbance Disorder). הסובלים ממנה כביכול הם אלה אשר "חשים הפרעה עקב-, נתונים בקונפליקט עם-, או הרוצים לשנות את- נטייתם המינית". אותה הגברת בשינוי אדרת?
ב-DSM-III שיצא בשנת 1980 היא נקראה מחדש בשם: Ego-dystonic Homosexuality (אותה הגדרה).
ביקורת על קטגוריה חדשה-ישנה זו נשמעה הן מצד הממסד הפסיכיאטרי והן מצד פעילי התנועה ההומו-לסבית הצעירה. (Hooker (1975 אפיינה התנהגות מופרעת בקרב לסביות וגייז כ"מגננת אגו", הנובעת מסטיגמה חברתית ומקורבנות. (Marmor (1973 הסיק כי הפרעות ומחלות נפש בקרב אוכלוסייה הומו-לסבית אינן "נובעות מההומוסקסואליות שלהם, אלא הנן פועל-יוצא של הדעה הקדומה והאפליה בהן הם נתקלים בחברתנו". בנאום בפני האסיפה השנתית של ה-APA בשנת 1973, קרא האקטיביסט הגאה רונאלד גולד לסיווג הפסיכיאטרי: "אבן הפינה לשיטת דיכוי שעושה אנשים הומוסקסואלים חולים".
גם הקטגוריה של Ego-dystonic Homosexuality נמחקה מה-DSM-III-R, והמילה "הומוסקסואליות" אינה מופיעה אפילו באינדקס של ה-DSM-IV. בנימוקיה להחלטה אחרונה זו גורסת ה-APA כי ההגדרה נמחקה משום שהיא קישרה בין הומוסקסואליות ובין פתולוגיה, ומשום שכמעט כל ההומוסקסואלים עוברים שלב ראשוני של הומוסקסואליות שהנה ego-dystonic (המאופיינת בחוסר השלמה עם הנטייה ומצוקה בגינה) בתגובה לסטיגמה חברתית הומופובית עזה.

סיכום

לאורך ההיסטוריה, זכויות יסוד שונות באזורים שונים של החיים נשללו מהומוסקסואלים בתואנה של לקות במחלה נפשית. "טיפולים" חשוכים רבים נערכו בשם הפסיכיאטרייה, ומחוץ לתחומיה, מגמות הומופוביות שאבו ממנה לגיטימציה לשנאה ולאפליה. במשך זמן רב, תרם הקטלוג הפסיכיאטרי את חלקו להגברת תחושות המצוקה ולליקויי התפקוד של אלה אותם הגדיר כנתונים במצוקה ולקויי-תפקוד.
מאז ועד היום, גם ללא התווית של "מחלת נפש", הניסיונות להבין את ההומוסקסואליות לא פסקו. במחקר משנת 1993 אודות בני נוער גייז, לסביות ודו-מיניים מ-14 מרכזים קהילתיים עולה כי 42% מתוכם דיווחו על ניסיונות התאבדות קודמים (Daugell). זהו מחקר אחד מיני רבים הממקמים את קבוצת הנוער ההומו-לסבית כקבוצת הסיכון הגדולה ביותר להתאבדות, ומצביעים על שיעורים גבוהים של תחושות בושה, סודיות ודיכאון בקרב הומואים ולסביות. לאלה שכן מבקשים עזרה, ה-APA זהירה מאוד שלא להחמיר את הסטיגמה הרובצת עליהם בעריכת חיבור בין מחלת נפש לבין נטייה מינית.
שונות מיגדרית וטראנסווסטיזם עדיין מופיעות תחת קטגוריות של הפרעות נפשיות ב-DSM.

חלקים מחיבור זה מבוססים על המאמר:

"The Disparate Classification of Gender and Sexual Orientation in American Psychiatry", מאת Katherine K. Wilson, Gender Identity Center of Colorado.

הצטרפו וקבלו עדכונים שוטפים גם בטוויטר
התפרסמו 1 תגובות
הוספת תגובה
שליחת תגובה
1.פסיכיאטריה? זה מגעיל אותי.
פסיכיאטרים הם חבורת מטורפים מסוכנים. לתת בידיהם אחריות על חיים של אנשים זה מעשה חסר אחריות ברמה של אשמה פלילית. הם אתנוצנטריים, נטולי כל מסוגלות לחשיבה ביקורתית ביחס לעצמם ופשיסטים ברמות מבהילות.
ש.ש
20:00 (06.12.03)
לכל התגובות