רוקדים כמו גדולים

אנסמבל "בת-שבע" העלה בסוף השבוע על במת סוזן דלל ערב בכורות שהוכיח שגם לרקדני המחול הצעירים יש מה לומר. מרב יודילוביץ' משבחת

מרב יודילוביץ'

פורסם: 19/12/2004 15:27

לפני כמעט 15 שנה הוקם אנסמבל "בת-שבע" כחממת גידול לרקדני העתיד של הלהקה הבוגרת. רקדני האנסמבל, שגילם הלך ופחת עם השנים, מתעצבים באנסמבל בדמותה של הלהקה הבוגרת. לאורך השנה עוסק האנסמבל בעיקר במעטפת חינוכית שכוללת עבודה עם הקהילה, חינוך של קהל צעיר, ותוך כדי - הכשרה והקניית ניסיון בימתי לרקדנים. אם לאורך השנה מופיע האנסמבל בעיקר באולמות ספורט של בתי ספר ובמתנ"סים, פעמים ספורות בלבד הוא זוכה לחשיפה במגרש של הגדולים, כלומר, על במה מול קהל רוכשי כרטיסים. בסוף השבוע האחרון העלה האנסמבל על במת "סוזן דלל" ערב בכורות שהורכב משלוש יצירות.

 

את הערב פתחה "טרילמה" של אסנת קלנר, לשעבר רקדנית באנסמבל וכיום מנהלת החזרות של הלהקה. שנותיה הרבות של קלנר בתוך "בת-שבע" באות לידי ביטוי בעבודה שמושפעת מאוד מעבודות קודמות של אוהד נהרין. למרות זאת, יש לקלנר מה לומר והיא עושה את זה בהומור מעודן תוך שימוש בתנועות לכאורה יומיומיות או כאלה הלקוחות מהז'רגון הפולקלוריסטי, שיופיין בולט דווקא בשל הפשטות שבהן והאיכויות שהרקדנים מביאים לכוריאוגרפיה. קלנר משתמשת בכל חלל הבמה שכולל גם את צדדיה ה"מתים", המשמשים בדרך כלל לכניסות וליציאות הרקדנים. המסך פתוח לכל רוחבו, ועל הבמה מונח פודיום קטן עליו ינגנו בהמשך חברי להקת "בום פם". מדובר עבודה סאטירית שמשתעשעת על חשבון האידיאליזציה של החלוציות וה"Togetherness" הישראלי המפוברק. התלבושות, שכוללות שמלות רחבות, כובעי טמבל וסנדלים עם גרביים, הן ללא ספק מחווה לתקופה הסוציאליסטית, אך הגוונים השולטים בתלבושת – כתום, חום ובז' – מביאים עם זאת ניחוחות של מקום שמתקיים רק בתוך העבודה. בניגוד לעבודתה הקודמת של קלנר, שהועלתה בשנה שעברה ב"גוונים במחול", הפעם היא לא מוותרת לעצמה ומביאה לבמה עבודה בוגרת ומובנית.

 

בכורה עולמית נוספת היתה ל"A Way", יצירתו החדשה של בוגר להקת בת-שבע, ארקדי זיידס. על במה שחורה שבאמצעה מרובע לינוליאום א-סימטרי לבן מונחים חמישה רקדנים כפופים. התנועה מתחילה עוד לפני שנראתה. גוף נוגע בגוף, ראש דוחף יד, ונדמה שהתנועה בעלת חיים משלה, חזקה מהרצון לשלוט בתנועה. חמישה גופים חולקים חלל אחד ומנסים, כל אחד בדרכו, להוציא דבר מה שמתעקש להישאר בפנים, כמו ניסיון להיפתר מדיבוק. הקווים של זיידס נקיים וזה נכון גם לעיצוב הבמה, לתלבושות ולתנועה עצמה.

 

לפעמים קשה לדעת אם הרקדנים מתעוותים מעונג או ממצוקה, אבל הקו הזה, הדק והמטושטש במכוון, מחזיק את הצופה קשוב. את הקשב, אגב, אין לקחת כמובן מאליו, בעיקר כשמדובר בעבודה שמלווה בפסקול של רעשים אלקטרוניים וצקצוקים מונוטוניים שלעתים נדמה שהם שם במכוון בכדי להקשות על הריכוז. זו עבודה נטולת שיאים שאין בה דרמות גדולות, אבל יש בה המשכיות ולוגיקה פנימית. גם הפעם, כמו בעבודותיו הקודמות של זיידס, מדובר ביצירה מופשטת שמשתמשת בתנועה חדה ומכנית, אך בסופו של דבר מאוד רגשית ויצרית. בסופה של העבודה מחבר זיידס את כל קצוות הרגש שנפרמו במהלכה, ומאפשר, בפעם הראשונה במהלך העבודה, להביא לרגיעה.

 

שיבתה של "ארבוס"

 

אחרי שנים ארוכות מדי הוחזרה לבמה הישראלית, "ארבוס", יצירה מוקדמת ומופלאה של אוהד נהרין שנוצרה בשנת 1989 עבור להקת המחול של סידני, אוסטרליה. לפני שבע שנים העלתה את העבודה להקת "בת-שבע", וזו הפעם הראשונה בה מבצעים את "ארבוס" רקדני האנסמבל של הלהקה.

 

יש משהו נכון בהחלטה להחזיר את העבודה לבמה דווקא באמצעות האנסמבל, וזאת בין היתר בשל הרעננות שהיא מקבלת מרקדנים צעירים שמגיעים אליה טבולה ראסה ובלי מקור להשוואה מחשיפה קודמת לחומר.

 

גם עבור הקהל, שהשתנה לא מעט במהלך השנים הללו ומכיר את עבודותיו המוקדמות של נהרין בעיקר כטעימות חלקיות בתוך קולאז'ים שעדיין מופיעים ברפרטואר הלהקה, החשיפה הנוכחית והשלמה לעבודה בביצוע האנסמבל הוא משב רוח שונה.

 

"ארבוס" היא עבודה חזקה ובמובנים רבים מאיימת דווקא בזרמים התת קרקעיים שרוחשים בה עם המוזיקה הממלאת של ארוו פארט, התלבושות הכבדות והדומיננטיות, והתנועה הכוחנית והמהפנטת. נהרין פותח את העבודה עם תשעה רקדנים לבושי גלימות מלכות או נזירים, שעומדים בשורות עם הגב לקהל. זה אחר זה הגופות מוטחים ברצפה, והשורות נעות בקבוצות קדימה ואחורה כמו גלים.

 

"ארבוס" היא סוג של ריטואל פולחני על גבול הדתי, ולמרות שהעבודה אינה חושפנית היא ממלאת את האוויר במיניות. הדואט שמבצעים דניאל אגמי וארז זוהר פלאי. הגופים ממלטים עצמם האחד מהשני ונמשכים זה לזה במקביל, נשענים אחד על השני אך גם דוחפים ונדחפים, נאחזים ודבוקים זה בזה ונפרדים.

 

בסוף הדואט נשארת אגמי לבד דוממת וישובה במרכז הבמה שאליה נכנסים וממנה יוצאים רקדנים לרוב. היא עין הסערה והרגע הזה, הנדיר כל-כך, הוא רגע של קשב עילאי שבו דווקא האין תנועה היא המניעה והמרגשת יותר מכל. "ארבוס" היא עבודה מצוינת שזוכה לביצוע נפלא של רקדני האנסמבל, שהוכיחו שהם ראויים לעבודה לא פחות משהיא ראויה להם.

 

רקדני אנסמבל בת-שבע צלחו את ערב הבכורות בכבוד רב. מצער, עם זאת, שבלהקת "בת שבע" החליטו לעת עתה לקיים רק שלושה מופעים בלבד ולא לאפשר לעבודות ולרקדנים חשיפה ארוכה יותר ורצף שיביא אותם לכדי השתכללות. אחרי שישה חודשים של עבודה מאומצת בסטודיו לצד השקעה כספית בהפקת הערב נדמה כי המשך קיומו של הערב תהיה ברכה גם לרקדנים, גם ליוצרים וגם לקהל.

 

הצטרפו וקבלו עדכונים שוטפים גם בטוויטר
לכתבה זו לא התפרסמו תגובות 
 הוסף תגובה